אחרי ארבעה שדות תעופה, שלוש ארוחות ארוזות, שני מטוסים ואחד אלוהינו - הגענו לחוף שבחרנו בגואה.
ארבעתנו חבוטים מכל האוטובוסים, המטוסים, ההמתנות, הלחץ באוזניים, בראש, בין הרגלים, והגדול מכולם - הלחץ למקלחת. טל גמליאל בטור אישי על המסע הגדול להודו. מערכת facecos
גואה
לא חסרים מקומות יחודיים לטייל אליהם, ולא חסרים הסגנונות לטייל בהם, אבל אצל כל אחד הסגנון הוא מולד, וכדי להיפטר ממנו יש צורך ביד תמידית על הדופק- לא מאפיין דומיננטי בחופשה.
מאז ביקורי הראשון בה, הודו ננטעה בליבי ודווקא בגלל דברים שהבנתי שהשתנו בראייה שלי לאחר השיבה הביתה.
מין פשטות פוקחת עיניים בנוסף לפילוסופיה בתרגום האישי המתלווה מאליה.
לכשעצמי, יש כמה הרגלים מסעתיים שמסרבים להיפרד ממני בכל נסיעה - לרוב אסע עם גבר שתקוע לי בראש, גם אם בחיי היומיום הוא וסלט טונה גורמים לי לאותה מהירות של דפיקות לב.
כשאגיע למקום חדש, תמיד אחפש גבר חדש שיעניין אותי.
אני אשמח רק לדבר איתו ולהכיר אותו, ואם הוא יתאהב בי בסופו של עניין זה בונוס, אבל לא משמעותי.
ביום הראשון בחו"ל תמיד אשתה יותר מידי ואוכל יותר מידי - גם מוצרים שלרוב איני צורכת (צ'יפס??)
אני תמיד עצובה בלילה הראשון ותמיד רוצה לחזור לישראל.
כשאני מפנטזת על חיי נוחות לצד בעל אירופאי אני תמיד מזכירה לעצמי שככה זה מרגיש. אני משתדלת לטייל לבד. זה מאוד קשה לי אבל הכי מתגמל אותי.
באופן הזה אני גם מכירה יותר חברים (וביום אחד - דניאל, שירן ,נור ואליר ו - ובכיף גדול).
להתקשר לחברים מחו"ל תמיד מדכדך אותי- הם מתרגשים בשבילך מדברים שעוד לא גילית שנמצאים מאחורי הקיר שאתה יושב עם הגב אליו. הארנק שלי יכול באופן רשמי לתבוע אותי על הטרדה מינית מפאת נגיעות יתר. בתשע ועשרים בערב נכנסו לישון. 20 שעות של שדות תעופה עם כל מה שכרוך בכך עשו את שלהן.
לילה
בחדר, לבד. חששתי בהתחלה, אבל לא כל כך נורא איתי. אפילו נחמד. למטה הגלים מבצעים מופע רוק גרנדיוזי, וקיטונות של אירופאים משועלים מצ'ילום וסיגריות הודיות עולים ויורדים בין הטרסות של החדרים, צועקים, שרים, צוחקים, מתמסטלים, ואחד אף הגדיל לעשות ונעמד לנגן בחצוצרה.
אמא שלו בגבס. ככה עושים באמצע הלילה בגואה? בן אדם, שווה לנסות חליל צד.
בוקר
הבוקר פה הוא התגלמות הפנטזיות הרטובות שלי על בקרים של ספורט (הבאתי איתי מזרון יוגה ונעלי ספורט) , פירות טריים, חוף ים אחר, ספרים חדשים, מחשבות שלא בנורמה ואנשים שמבליחים לחייך לעשר דקות ומשנים להרבה זמן אחרי.
מוניות
תרבות הנהיגה בהודו גורסת כי אין תרבות נהיגה בהודו והיא מערום של הרגלים ארכאיים מימי וסקו דה גמה שעליהם כולם מנסים להקפיד ללא הרבה סדר, בטיחות או סבלנות.
דוגמא מעוררת השראה לפטליזם מקומי שמניב הרגל אחיד- ועדיין לא הייתי קוראת לו תרבות.
משפחה
כשאתה מרגיש שבא לך לארו זאת החיים לתיק ולברוח אתה נוטה לשכוח את הדבק הזה שממוסס אותך יותר מכל אדם בו אי פעם התאהבת.
גם אם לעיתים צפות שם תחושות של אכזבה, או כעס או מיאוס, הבית הוא המקבץ הפסיכודלי שהכי מתיש אותך והכי מזקק את הזהות שלך.
גסט האוס
הפכתי את צד השינה במיטה - רגליים לראש וראש לרגליים.
מצחיק שברגע שעשיתי פעולה פיזית כה זעומה היא נראתה לי כמו הפעולה הפילוסופית הכי גדולה, רק כי פתאום ראיתי צד אחר של החדר שבכל שעותיי בו לא שמתי אליו לב. מה צריך לתקן, מה חדש, מה שונה – אבל בעיקר ראיתי.
לא תמיד יוצר לראות כשאתה עסוק בלחיות.
חבל.
ספורט
צעדתי ברחוב הראשי מתוך מטרה ברורה לאתר תופר.
מחר כבר יחכה לי מנשא למזרון היוגה שלי, אותו ארזתי מתוך הבנה ברורה כי השילוב של לגור על חוף ים פלוס הגנים של המשפחה שלי יכול להוביל לשני דברים בלבד – סנטר שני וסנטר שלישי.
אז כן, ספורט בכל יום, אבל אם כבר ,אז שיהיה עם שיק.
זריחות
אלימות של הטבע. שום גורד שחקים לא מפריע לשמש להימתח עם קצה העולם , וכמערבי, זה מראה קשה. צורם בעיניים ומוזר לעיכול. העולם שטסת אליו פרוס, מילולית, לרגלייך היחפות מקועקעות החינה, מזמינות אותך ללכת וללכת וללכת עד שתמצא.
עם כל כך הרבה אפשרויות אתה לומד לטובה ולרעה על עצמך מהבחירות הכי מינוריות.
עם מי אתה חולק לונג בחוף, עם מי חלקת מיטה בלילה ומה בסיכום הסופי נשאר.
מה מהפלח הקטן שנותר ישנה מחר.
בחירות שסתם מתחילות עם זריחה.
בירה לבנה
הגעתי לכאן כדי לעבוד. להכין שיעורים. ותפסתם אותי, גם בשביל השיזוף.
מקומם לחשוב שעם כל הנחת שמעניקה לך חופשה, עם כל הנחת שמעניקה בירה באמצע היום- קשה לכתוב.
עוד תזכורת לכך ששקט נולד מתוכך, ולא משנה באיזו נקודה של הגלובוס תלגום בירה מקומית.
אדם יכול, ככל הנראה, להתרחק אינספור קילומטרים מהבית אבל עדיין ישתה את הבירה הכי דומה לזו שהוא רגיל אליה, יתחבר לאנשים שמזכירים לו את החברים שלו ויאכל אוכל שיגדג את הלשון כמו זה של סבתא.
הוא כנראה לא ינסה להשתנות או לשנות אבל ישתנה, בכוח, מכורח העובדה שזרק את עצמו לבריכת מים שנקראת "רחוק".
שם לעיתים צצה ההבנה שכבר הרבה זמן לא שאלת את עצמך אם אתה קם בבוקר עם חיוך,
אם שמת לב,
ובכלל.
תיירים
אני לא אוהבת אירופאים כמו שאני אוהבת נימוס אירופאי.
הגינונים, החביבות- למרות שזו הרי לא כל מהותם.
את זה ברטרנד, השכן הצרפתי שלי מבונגלו 5, ביקש לחדד לי.
הוא גם דאג לחדד את מספר הבונגלו שלו ומיקומו המדויק על צלע הגבעה אבל ביקש שלא אתדפק על דלתו ואתחנן לסקס, וכל זאת, בנימוס אירופאי כמובן.
הוא ישן שני בונגלוס מימין להנר, השכן הגרמני שלי, שרק אחרי שהשקעתי "היי" מלא שיניים לכיוונו גיליתי איזה נכס תרבותי הוא.
בין רגע הוא הפך ללוח המודעות הפרטי שלי – הופעות, מסיבות, לוקיישנים יפים והמסעדות הכי טובות (מסתבר שיש סושי בגואה, והנר התחייב כי מדובר בשילוש הקדוש- זול, איכותי וקרוב).
הבוקר פגשתי את פאו, הספרדי, רגע לפני שעזב לחוף אחר, שקט יותר.
הוא טס מכאן הביתה בעוד כמה ימים לבסיס האם שלו, ברצלונה, ומתכנן לעבוד בקטיף ולחזור להודו ש"מרגישה בשבילי כמו בית שני".
בהמשך לדברים שאמר החלטתי מיידית להתחתן איתו אבל טרם עידכנתי אותו.
משהו אומר לי שאראה אותו בקרוב.
אתם יודעים, בדיוק כמוני, שיגיע המשך לזה בטור הבא.
מסעות טובים,
טל
תגובות
פרסום תגובה חדשה