הפתרון הקלאסי – על סקס, יחסים, אבדון והרגע שאחרי. סיפור קצר מאת טל גמליאל מערכת facecos

 

היא תהתה מה נראה לה כ"כ טוב אתמול בלילה (כי הצלילות של הבוקר שפכה מים על ההתלהבות המלאכותית הבוערת מאתמול).

כששכבו במיטתה והתערבל בתוכה, "פרנסין!", "פרנסין!", הוא קרא לה והיא מתה מוות קטן בצעקות עונג עצורות ושטוחות (כי פרטיות כבר אין לה מאז שחזרה לגור עם אבא).

"גמרת?" הוא שאל אותה כשחזרו מרגע שהיה של שניהם אבל בעיקר שלה (ושם נעלמה לה הנינוחות הטבעית) והיא רק חשפה סט אחד של שיניים מבלי ממש לרצות, התרוממה, התנתקה ממנו ונשכבה בגבה אליו - תנוחה שלכל הדעות מסמנת קריאה לחיבוק (ולמרות שהיה בתוך גופה לפני רגע ובתוך מוחה לפני שעה מיאן להבין את שרצתה, מההתחלה) וחיבק אותה.

בלית ברירה הגיע הבוקר (כי אם חשבונות הבית לא היו זועקים בשמה בכל עשירי לחודש, הייתה עוברת למדינה בה הלילה הוא רוב היום), והרגישה שהיא עדיין כלואה בין זרועותיו, אז שבה לישון.

שמש של אמצע היום אנסה אותה לפקוח עיניים דרך חרכי החלון (כי לא רצתה להתעורר עדיין), והיא פקחה עין אחת לכדי חריץ.

היא ראתה אותו מתנועע בדממה כמו פנטומימאי אל עבר תיק הגב שלו, מוציא מצלמה קטנה שנורה אדומה הבהבה בצידה ולוחץ על כפתור. לבש ג'ינס, חולצה, הרים את הכפכפים בידיים ויצא מהחדר.

הדלת נסגרה (וכנראה שגם אמונתה ב"עיניים טובות" וחיוכים חמים).

היא לא קמה אחריו. עצמה שוב עיניים , וחלמה על דובוני אכפת לי שלא אכפת להם ואהבה אותם על כנותם זאת.

היא הסתובבה בעודה במיטתה והניחה כפות רגלים מיובלות מעקבים (ותהתה אם היא באמת יותר יפה במטר שבעים בעמידה מאשר במטר שישים ושלוש בשכיבה, גם עם פטמות בהירות חשופות) על הכר.

אמה באה לביקור (כי גם אם גרת בבית הזה עשרים שנה, אחרי שאת אוחזת במיקרוגל ועוזבת, הוא הופך למקום בו את יכולה רק לבקר,חשבה לעצמה), פתחה את הדלת ודרשה בשלום בתה.

העירום לא הפריע לאף אחת מהן. בשכיבה ענתה לאמה שהכול בסדר (בלקוניות מכוונת), והפנתה מעט את כתפה לכיוון אמה כדי שלא תנסה לחבק או לנשק אותה, או להרעיף מילים חמות או חס ושלום לבכות, והעדיפה להישאר במקום בו היא יודעת (ולא מרגישה) שאם לא יתנו לה, לא יוכלו לקחת ממנה, גם זו שילדה אותה (נו? וילדה אותה! מה כבר ילד צריך, קצת אוכל,בגדים ותשומת לב לעשרים שנה? מי עוזב בשנה התשע עשרה?).

אמה עזבה (מה חדש בעצם?), היא ניגשה למחשב ומוזיקה שיותר מבוגרת ממנה החלה לצרוח בין ארבעת הקירות שהם שלה וזה בהחלט הספיק לה.

 

בערב יצאה לפאב, וישבה עם ידיד על הבר. לא רחוק מהם ישב זוג צעיר, והבחור ליטף את ראשה של הבחורה והיא בכתה, והוא הרים את ידיו בתחינה והיא בכתה עוד יותר וניגבה את פניה במפית נייר, והוא נדם, והיא המשיכה לספוג את דמעותיה, נרגעה קלות, שאלה את הבחור שאלה, ומשהתמהמה לענות לה, שאלה בתכיפות עוד שאלה, והוא הסב מבטו והנהן.

הבחורה קפאה לרגע ואז אספה את חפציה במהירות ועזבה.

 

היא הביטה בבחור שכעת אחז את ראשו ביד אחת ובשנייה הצית לעצמו סיגריה וסקרנותה בערה בה.

היא הוקסמה מצפייה כ"כ מזוקקת בכאב ותהתה מה היא יכולה לומר לו כדי שישתכנע ויספר לה איך שבר לבחורה הזו את הלב.

כששיתפה את הידיד בתחושתה הוא צחק (כנראה שלא הייתה לו יכולת לרדת לעומקם של דברים כפי שחשבה), ואמר שהיא רעה.

היא לא הבינה והוא ענה שאם היא רצינית, זה לטעמו חסר לב להתרגש כל כך מעצב של אחרים.

היא הנהנה, כמבינה, כדי שלא יחשוב שהיא באמת חסרת לב (ואם היא כן? איך אפשר לדעת? ) והם שתו ושתו והמשיכו עוד אחרי שכבר ניגשו לשירותים לפרוק את עול בחילותיהם ולא רצו להפסיק, עד שאבדו בתוך הרגע, ושרו שירים, ודיברו שעות על מאווים ופילוסופיות ובדיחות שונות ומשונות, והיה זה חלול כקנה ומלא באבק שריפה (כנראה שצריך זרזים חיצוניים כדי לשמוח מהקרביים) והיא הרגישה שלראשונה, היא אבדה בתוך עצמה, באמת, וזו הייתה התחושה העילאית מכולן, כי כשאתה כ"כ שקוע בלאבד בתוכך,

בעולמך, אותם אובייקטים שמסביב לא יכולים להפריע כבר.

(ומאז אותו לילה לא הוציאה מילה מפיה, והנה עברו להם חודשיים בהם היא אובדת ומאבדת בתוך עצמה וחיה לה בעולמה הסגור שהוא מלא בכל אשר היא בוחרת, והיא מבינה כי אבדון, כשהוא רק שלה, אין הוא מלנכולי כלל).