ידוע לרובנו שישנם שלושה דברים קבועים בחיים: אלוהים, צלוליטיס והתמכרות להרגלים רעים.

 כמה מילים על השלישי - לכולנו יש כאלו, גם אם לא נעים לנו להודות.

שאני אפתח? טור אישי מאת טל גמליאל

 

 

קוראים לו אלון. הוא אוהב לרכב על אופניים, לשפץ רהיטים ישנים, לטייל בצפון ולהשפיל אותי.

בהתחלה, חשבתי שהוא יהיה מין תחביב זמני. הילד הרע שיעביר אותי כמה חוויות טובות.

אולי המיזנתרופיות היא זו שכבשה אותי, ואולי הסקס, אבל בכל מקרה - נכבשתי.

בהתחלה נהניתי מחוסר המחויבות, מהגדרת ה"כיף נטו" שריחפה מעל, ובכלל לא הפריע לי שאנחנו בקשר נטול קשר.

היה משהו חדש ומסקרן בזה שאני היוזמת, המבצעת, הגונחת, מסיקת המסקנות, וזו שמקלידה את דו"ח הסיכום.

אכן,  יש אנשים שעבודה קשה מהלכת עליהם קסם.

לא ראיתי סיבה לנתק קשר. היה לי מסעיר. גם על חשבון גאוותי שכבר התאדתה מהבושה.

 

בסופו של עניין, חודש שלם של התעלמות גורפת מצידו היא ללא ספק הנקודה בה מחקתי את מספר הטלפון שלו, איחלתי לו צהבת נגיפית והבטחתי לעצמי שיש טעויות שעושים רק פעם אחת (כל זאת כשאני, כמובן, מפנטזת עליו רץ חצי עירום על חוף עלום אי שם בדרום לה-לה לנד בלילותיי הגלמודים).

לאלו ששואלים אותי עליו אני עונה שאנחנו כבר לא בקשר מאז ניתוח יישור הפין שהוא נאלץ לעבור.

זה פשוט איום שהשקר הזה עדיין מצחיק אותי.

 

 

אוגוסט. רוח כדים שמצליפה במשך שעות. סופו של יום עבודה ומפרך- ואני? אני רק רציתי בירה. איזה חצי ליטר קר שירד לי במורד הגרון, מתכתב ברמיזות עדינות עם סיגריה רעה וטובה ומשכיח ממני את היום שעבר עליי.

אמנם כשעובדים עם לקוחות לכל יום יש חלק מאתגר שפיותית, אבל יש את הימים הללו ששמורים לספרות בדיונית.

ימים שתחושת הפיאסקו שלהם מלווה בחן של תאונת רכבת סיבירית.

אז זה היה אחד מהימים האלו.

וכו-לה רציתי בירה. לא לאבד את הארנק שלי, לא להתקלח ביין מבעבע

ולא לגלות שגברים מורכבים משכבות שאין ביניהן שום קשר.

אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק. ומקרה שהיה כך היה.

בן דודי היקר, טומי, התעקש לסדר לי דייט עם חבר ותיק שלו מימי הצבא.

התעקש זה לא מדויק. הפסדתי לו בהתערבות (גם אתם הייתם מתערבים שלא קיים סוג מסטיק בטעם "אבטיח ללא גרעינים", וגם אתם הייתם ככל הנראה, מופתעים כמוני).

והפעם, הפסדתי בגדול.

 

הטיפוס הזה, יוני, הגיע חבוש בכובע בוקרים. אני לא רוצה לחשוב שאני שטחית, אז בלעתי את הצפרדע הזו.

הקאובוי האמיץ, מסתבר, שמע עלי הרבה דברים טובים. הוא  בן 29 ועובד כמנהל מכירות ב"הוט". לקראת סוף תואר ראשון בכלכלה בבר אילן. מזל דלי. גר במושב חגור. ההורים פנסיונרים. שניהם מורים. טייל במרכז אמריקה. אלרגי למלפפונים חמוצים. שואף להיות עצמאי.

יצא מקשר ארוך לא מזמן. קוראים לה שירלי. היא עובדת עם בע"ח. "בחורה מיוחדת, של נתינה. כמה רוח באדם אחד. היא גם מתנדבת עם קשישים. היא התחילה עם זה כשהדוגמנות השרתה עליה תחושה של ריק".

בשלב הזה הייתי בכוס הערק השניה והתחלתי לתהות איך כל דייט הופך לסדנת שיתופיות מופרזת וכל כסא בר הופך לספת פסיכולוג.

לאחר מונולוג נוסף של רבע שעה בו כיכב השם "שירלי", הואיל בטובו הגבר (העדין) של מרלבורו להזמין לשתות- למברוסקו.

ללא שליטה ברח לי מהפה צחקוק קצר אך צורמני

(יין מבעבע???? בחייך גבר!),שהפך את מה שנשאר מהערב הזה למאוד טעון ומביך. כשקמתי לשירותים, יוני נזכר שהגיע הזמן להקרין קשר לעובדת היותו גבר ולנסות למשוך לי את הכסא אחורה בנימוס מעושה. האקט הג'נטלמני הזה רק גרם לי לאבד שיווי משקל וליפול עליו תוך העפת כוס הלמברוסקו ישירות על שמלתי, שבצבע קרם כבר לא תשוב להיות.

 בשלב הזה הרמתי את ידי אל על כאחרונת הבלרינות ונבחתי כמו לברדור: "צ'ק פליז!".

הייתי קצת חסרת נימוס כשלחצתי את ידו תוך שאני מפנה את גבי, אם אפשר לתאר את מנוסתי אל האוטו כחוסר נימוס.

כשהגעתי לחניית הבית משכתי את הארמברקס, נשענתי אחור על הכסא בעצימת עיניים והודיתי לאלוקים, למוחמד, לג'ה, לשיווה, ולכל מי שמקשיב- שהיום הזה נגמר.

כנראה שג'ה והחבר'ה היו במצב רוח הומוריסטי, כי באותו רגע חדל האישים הקרוי יוני צלצל.

נאנחתי, ועניתי.

"אה...היי, מה נשמע?"

"הכל בסדר....(מה אתה רוצה?!#$) משהו מיוחד? כבר די מאוחר"

כן,...קצת מיהרת לצאת ושכחת את הארנק שלך. אל תדאגי, לקחתי אותו"

(שיט! שיט! שיט! שיט!!!!!) אויש חבל....אני מעופפת..."

את מוזמנת אלי מחר לקחת אותו. אולי נפתח בקבוק יין? שירלי הביאה לי יין אדום איכותי ליום ההולדת".

"איזו שאלה? בשמחה.  נדבר מחר.

(לרשום לעצמי- בית מרקחת: גלולות נגד אימפולסיביות ומשחה נגד טמטום).