איני מאמינה שיש אדם שלא נהנה מחופשה קצרה ומאווררת בחו"ל, בפרט כשמדובר במדינה כאיטליה, שמעבר לנופיה עותקי הנשימה, היא בעלת סממני תרבות עשירים, אוכל נפלא ויינות מהעשירים והמוצלחים בעולם. קצת תיירות, קצת מסע אישי והרבה איטליה מאת טל גמליאל מערכת facecos

 

 

שפר עלי מזלי והוזמנתי על ידי חברים טובים, ישראלים תושבי איטליה, להתארח בביתם.בחישוב מהיר הבנתי שלצידם, תושבי המקום מזה שבע שנים, אזכה לפסוח על טיול התיירים הבנאלי, שלרוב מלווה במלכודות תיירים רבים עטופות במחירים מופקעים וכן אתרים פופולאריים שיופיים דוהה אל מול דוכני מכר עמוסי פריטים מקושקשים ומיותרים, ומזכירים את שוק רמלה במקרה הטוב.

 

 

לאחר ארבע שעות טיסה נחתנו בשדה התעופה של ורונה, העיר בה התגוררו הנאהבים הצעירים מסיפורו של שייקספיר, "רומיאו ויוליה".

במונחים של אירופה, שדה התעופה של ורונה קטן בצורה בלתי רגילה, וזאת לאחר שעבר שיפוצים לטובת הרחבתו.דמיינו הפתעתי כשיצאתי את שערי ביקורת הדרכונים, וגיליתי שחברתי בוששה מלהגיע ואני נטושה בשדה תעופה של מדינה זרה, בעיר שאיני יודעת עליה דבר!

 

בהעדר אפשרויות רבות, החלטתי לנסות ולטלפן אליה מטלפון ציבורי, אותו אפשר להפעיל באמצעות מטבעות, או לחילופין, כרטיסי חיוג, כשאז התגלה לפני נתון מעניין- איטלקים הם דוברי אנגלית (גם אם רעועה לרוב), אך מעדיפים שלא להשתמש בה, גם אל מול מבטי המתחנן.

הם יעדיפו לפטור אותך מידיהם ב"NO,NO" ולהעבירך כחפץ חשוד לקורבן הבא שתנסה לפנות אליו באנגלית.לאחר ניסיונות רבים, איתרתי נשמה טובה אחת- עובד שדה התעופה שהואיל בטובו לסייע לי לחייג לחברתי, שמשום מה, לא ענתה לטלפון.

לאחר שעה של סיבובים חסרי יעד בתוך שדה התעופה, נמצאה חברתי, שבסך הכל- איחרה לה הרכבת, ואת הטלפון, כמובן, שכחה באוטו, שנמצא בעיר אחרת.....ספתח בלתי נשכח, כיאה לטיולים מוצלחים, לא כך?

 

יצאנו את שדה התעופה ועלינו על אוטובוס עירוני לתחנת הרכבת של ורונה... 

על הדרך הביתה אפשר רק לומר שלנסות ולתאר כאן דונמים על גבי דונמים של שדות ירוקים, השרועים לאורך מרחבים גדולים מכדי שהעין תצליח לתפוס יהיה קשה מאד.לעומת זאת, לא אפסח על ציון המראה הציורי של בתי האבן ענקיים הבנויים על גבעות המקיפות את האזור כולו, ומנקדות את הירוק הרב בחום ואדום.

מול ביתה של חברתי דונמים רבים של דשא, שדות תירס, ובטיול רגלי קצר התוודעתי לעיסוקים השונים של שכניה- מפנסיון לסוסים ועד כרמים שמענביהם קטפנו בדרכנו, והכילו שילוב של אלפי טעמים שהתפוצצו בפי בו זמנית.

 

 

מתוך ההבנה כי הגעתי למספר ימים קצוב, החליטה חברתי להוביל אותי בראש ובראשונה אל עיר הגשרים משופעת התעלות- ונציה.

ונציה, בירתו של מחוז ונטו, היא כל מה שדמיינתם, ולא בכדי היא אחד מיעדי התיירות הפופולאריים בעולם.

כבר בכניסה אליה אדם נוטה להרגיש כאילו נשאב לסט של סרט קולנוע- הגשרים הקטנים המובילים לבתים שעל התעלה, גשרי האבן הענקיים, פיאצות מדהימות מוקפות בתים ייחודים ומבני אבן רווי פסלים דקורטיביים על גגותיהם.אינספור הגונדולות ששטות בנהר מספקות הצצה על פני התיירים השטים בהן, המבהירים כמה מהופנטים ניתן להיות מגאונות ארכיטקטונית.

 

פתחנו בסיור רגלי ברחובות העיר לצד התעלות עמוסות הגונדולות הצבעוניות, טעמנו גלידה משובחת ולא ויתרנו על לגימות מהבירה המקומית.בשלב כלשהו, החלטנו על אתנחתא קלה.

הייתה באוויר תחושת נינוחות חזקה כל כך, שהתיישבנו שרירותית לרגלי גשר קטן, ולאחר מתיחת איברנו העייפים נפנתה חברתי לצייר בעוד שאני קראתי ספר. סתם כך, באמצע העיר, באמצע היום, באמצע החיים.

המשכנו בביקור מחייב בחנות יד שנייה קטנה ומלאת הפתעות, רכשנו פריטים מוזרים קמעה (שבחרנו לקרוא להם "מיוחדים"), והיינו מרוצות מהמסע נטול הכיוון עליו החלטנו מלכתחילה, שכן ההחלטה שלא לתכנן את דרכך בעיר שאינך מכיר, לעיתים מובילה אותך ליעדים אטרקטיביים אף יותר.

 

לאחר כמה שעות של היכרות עם ונציה החליטה חברתי שאל לי לפספס את שכיית החמדה של העיר והתחלנו בצעידה ארוכה לפיאצה סן מרקו- צעידה שלא הייתה חפה מטעויות בהכוונה וגררה היכרות אישית עם סמטאות רבות בכיוון ההפוך.

 

פיאצה (כיכר) סן מרקו - הכיכר הציבורית היחידה בעיר ולב ליבה של חיי העיר, בה מתקיימים אירועים רבים.השם, "כיכר", לא מצליח להעביר את סדר הגודל המונומנטאלי של המבנים הרבים הסוגרים על רחבת ענק מוצפת יונים.

לסת שמוטה היא הדרך הטובה ביותר להעביר את החוויה שעוברות עיניך ברגע שהבנת שאתה עומד בליבה של יצירת אמנות, ולאן שלא תפנה את ראשך, לא תחדל מלהתפעם.

 

קשה להאמין כי ידיים אנושיות הצליחו בהקמת מבנים כה עצומים וכה אסתטיים. בכיכר ניצב מגדל השעונים העצום הפועל ברציפות מאז 1499, וכן בזיליקת סן מרקו, הכנסייה המפורסמת.בכיכר גם מבנה הספרייה וכן ארמון הדוג'ה (ארמון דוכס ונציה שנבנה ב-1442) הפתוח לקהל ובתוכו מוצגות יצירות אמנות.

בקו המים עומד "גשר האנחות" המחבר בין ארמון הדוג'ה לבין בית הכלא העתיק של העיר, שאינו פעיל כיום. בזמנו, האסירים היו נשפטים בארמון הדוג'ה ומובלים למאסר בכלא חסר החלונות דרך הגשר, ששימש להם להצצה אחרונה בעולם החיצון. לורד ביירון העניק לגשר את שמו במאה ה-19 כשטען שאותם אסירים היו פולטים אנחת ייאוש במבטם האחרון מהגשר.

 

בתום חווית ההכלה של אחד המונומנטים היפים בעולם, החלטנו לשוב על צעדינו, אך הפעם- על המים.עלינו על סירה גדולה המתפקדת כאוטובוס צף, ולה תחנות לאורך התעלה הגדולה של ונציה, עלינו שטנו.

ישבנו במושבים הקדמיים ביותר שזיכו אותנו במראה המפעים של ונציה בשקיעה.צילמתי כמה תמונות, אבל הרי זה מיותר.

ללא תנועת האנשים, פכפוך המים, הריחות והרוח הקרירה- זה לא אותו הדבר, ואל לוותר על ביקור בעיר גדושת התיירים הזו, שכל ההמוניות שבה לא מפריעה לשקט שהיא מרווה.

 

המשך הטור בשבוע הבא