טל גמליאל בהמשך לטור האישי מהודו. והפעם גם בבקתה פרטית לא ניתן למצוא שקט מוחלט וניתוק מחברה אנושית. המסקנה?... כנסו. מערכת facecos
הגעתי לקירים רק בגלל פאו.
מעולם לא שמעתי על המקום אבל יום אחרי שהכרנו (הוא חשב בטעות שאני ספרדייה) הוא עזב לשם.
סיפר לי על הרבה שקט. מעט אנשים. מעט מסעדות. ובל נשכח – שהוא יהיה שם לכמה ימים, ואם אגיע הוא מבטיח ללמוד אותי ספרדית. יש לו אפילו ספר שיכול לעזור לי והוא ישמח לתת לי אותו.
האנגלית שלו הייתה מחורבנת והורכבה מרסיסי מילים בודדות, הרבה תנועות ידיים והחיוך הנבוך הכי יפה שראיתי בגואה.
ואני? אני נופלת שדודה מול חיוכים יפים כמו הודים לאירופאיות.
להגיע לקירים מארמבול מרגיש כמו להגיע מתל אביב לקיבוץ בערבה.
תחושת צמצום קיומית. אפילו אתה קצת מרגיש שבקירים אתה תופס פחות מקום בעולם.
בסך הכל כמה בונגלוס פזורים על החוף, שלוש או ארבע מסעדות צנועות והרבה הרבה חול.
ותיקי גואה אוהבים לטייל פה ברגל. אלו ההיפים המבוגרים, צרובי השמש, שיושבים בלילה על החוף, פורטים על גיטרה ומזמזמים במונוטוניות "הארי קרישנה, הארי, הארי". כל ההרמוניה הזו מתקיימת, כמובן, עד שאחד מהם מתפגר על החול מעודף נחת ועודף אסיד.
לבונגלו ששכרתי היה חלון קטן שפנה לשביל הראשי של פנינת האירוח המקומית, ולא לים, מה שהקשה עלי לתצפת על ההולכים והשבים מהחדר.
הייתה גם מיטה קשה וכיפית עם כיסוי כחול שהזכירה לי שפעם מאוד אהבתי מישהו שלו היה כיסוי מיטה כחול , אותו סירב להחליף בחדש.
לי, לכשעצמי, מעולם לא הייתה בעיה עם להמיר ישן בחדש. טוב לקארמה, לשחרר. בגלל זה רציתי חדש ולחדש הזה קראו פאו. או כך לפחות חשבתי.
זרקתי את התיק על המיטה ויצאתי אל החוף למשימת איתור הנעדרים שלי.
דמותו השזופה ולשונו מגלגלת ה"ררריש" של פאו לא נראו באופק (הצר) כך שהחלטתי לחלוץ איברים, להנות מהשמש בגואה ומה שיהיה – יהיה.
כאן השמש מלטפת בעדינות כמו מאהב מהופנט בן 21, בעוד שבישראל רבתי כל קרן מכה בך כמו עיתון מגולגל משום היית זבוב טורדני על אדמתה.
שבריר שניה לפני שהצתי סיגריה, התריע הסלולרי שלי על קבלת הודעה.
זה היה בחור שהשארתי בבית, שפעם מאוד אהבתי והיום מאוד אהבתי להיות רחוקה ממנו.
למרות שהוא בסך הכל בחור טוב, הנוכחות שלו מעוררת אצלי אספרציה תמידית לנסוע רחוק. רחוק.
זו הייתה איזו הודעת "חופשה נעימה" מקושקשת בפורמט שנדמה כאילו נגזר מכרטיס ברכה שמוכרים בתחנות דלק.
באותו רגע דמיינתי אותו שוכב על מצעים לבנים במיטה ענקית, מחייך וקורא לי לבוא, ואני באה, כמובן, עם דלי של מים רותחים וחיוך זדוני.
כן, עולם הדימויים שלי מאותגר.
הסתכלתי על צעצוע הפלסטיק הסלולרי שמנהל את חיי כולנו ותהיתי מתי לכל הרוחות הדלקתי אותו.
רק לאחר דגימת שתי בירות שזכרם נמחה לאחר עשר דקות הכו בי הזכרונות מליל אמש, שהבהירו כי עלם החמודות בסך הכל השיב להודעה שאני שלחתי.
הודעה מלאת אהבה לעולם ולבני האנוש שכללה מילים כמו "חיים" ו"אנרגיות" ושאר דביקות היפית יפת נפש שאילולא נשלחה ממכשיר הטלפון שלי הייתי מתכחשת לשליחתה, בטח ובטח שלקיומה.
מעט לפני שליחתה זכורה לי הגעתו של בחור חביב למעוננו בשם אביב, או סתיו, או שלכת ואת הרצאתו ה(לא)סוחפת על חשיבות הליגליזציה של סמים קלים בישראל. כולנו הנהנו בחיוב לאור העובדה שריחפנו איש איש בפלנטה מלאת צמר גפן מתוק משל עצמו בסיועם של זרזים שונים ומגוונים.
לאחר הנאום מישהו התחיל למחוא כפיים אבל זו לכשעצמה נראתה משימה מורכבת ומתישה בעליל לאור תשישותנו הפיזית שנבעה מצעידה אל הערסל וחזרה לחדר. החלטנו על סיבוב שני (או שביעי, או עשירי) של "לחיים!" שלאחריו נשכבתי על הערסל, סקסית כדולפינה לאחר זיהום נפט והתחלתי לצרוח "שימי!! שימממממממייי!! איפה התיק שלי???"
אחד מחבריי היקרים ניגש אלי עם בקבוק מים קר ושאל מי לכל הרוחות זה שימי, כי לא נמצא איתנו שום שימי ומעולם לא היה, וגילה לי כי אני נשענת על התיק שלי, למקרה שאני עדיין תוהה איפה הוא.
נעלבתי בקול שכבר הספיק לשכוח את שימי (שככל הנראה בדיתי מליבי) ושחררתי אותו לדרכו כשיד טועה אחת נשלחה אל מכשיר הסלולר וכתבה הודעה מביישת, עם חום בלב ונזילת טקט מאוזן שמאל.
כן.
על כל פנים, השמש על חוף קירים והבירות עשו את שלהן ואני כבר התחלתי להזיע מהעפעפיים.
ניגשתי לחדר להתקלח והתיישבתי לאכול, בעודי משחזרת את שלל ההחלטות המטומטמות שעשיתי בחודש האחרון , אותן מיקמתי בקטגוריית "חלק מהחוויה". קטגוריה ברוכה ומרתקת שיכולה באבחת רגע לגרום לכל המשפחה שלי להתכחש אלי. גם לכלב.
אחת מהן אגב, גיליתי בזמן סעודת הפאר שלי (צ'יפס וסלט) כשהבחנתי בתשומת לב כי ציפורניי משוחות למשעי בלק בגוון כתמתם, שלו, ברשותכם, אקרא
"שקיעה באום אל-פחם" – תזכורת לעוד החלטה מבריקה משק החוויות.
אביב/סתיו/שלכת ואני החלטנו ברגע של הארה להתרומם מהרצפה וללכת לעשות מניקור במכון יופי הודי! הרבה יופי לא לקחנו איתנו משם.
"ליגליזציה של סמים קלים ובחורים רעים" – לחלוטין הקעקוע הבא שלי.
ובחזרה למציאות חיי נודפת ריח הקארי.
עברו כמעט 5 שעות מאז הגעתי ולא היה זכר לפאו או לאטרקציה תיירותית מסוג כלשהו. בערב הסתובבתי בין מעט הרוכלים ושאלתי אם ראו מישהו העונה לתיאור של פאו, אבל ישועה לא הגיעה מהם, ובכלל.
בבוקר הבא כבר התמקמתי על החוף בשעה מוקדמת עם בקבוק מים ותקווה קטנה בלב.
לאחר שסיימתי לפתור שישה תשחצים (רק 7 טעויות!) התיישבו לידי שני בחורים צרפתיים שנראו כבני גילי, פנו אלי בברכה ושאלו מאיפה אני.
השבתי בנועם שמישראל ואחד מהם עיווה את פרצופו ואמר שהוא לא אוהב ישראלים.
לשמע פרץ האחווה הגלובלי חייכתי בפה מלא שיניים, והצעתי בחינניות שילך לדפוק את חבר שלו בטוסיק וימצא גאולה.
אספתי את חפציי והתחלתי לצעוד במהירות מבלי לדעת לאן כשמבלי לשים לב דרכתי על מוקש.
צואת פרות. רכה, נעימה וחמימה שהגיעה לי לקרסול. תהיתי בליבי כמה אנרגיות שליליות יכולות להתרכז בחוף ארור אחד, אך מהשמיים לא התקבלה תשובה.
אכן בהודו, הכל אפשרי.
חוש הומור היה ללא הספק הדבר החשוב ביותר שארזתי למסע הזה.
למרות זאת, החלטתי שדי. זה הספיק לי. חוויותי יותר מקירים ממה שביקשתי.
את פאו, כמובן, לא מצאתי.
בדרך לרכבת מצאתי חנות ספרים קטנה למטיילים שמכרה ספר בעברית ללימוד ספרדית.
אחרי שסיימתי לצחוק, חשבתי על אכזריות הגורל, אבל שאפילו לו יש חוש הומור כביר.
תגובות
פרסום תגובה חדשה