מאת טל גמליאל. כשנועצתי בחברים ומכרים שונים בנוגע לנושא הטור הזה, התעורר דיון קצר כשבסיומו רוב הקולות כיוונו לכך שאני צריכה לכתוב על סקס.

אז גם על סקס אכתוב, אבל זאת בהמשך.

אני דווקא בוחרת להתחיל בכך שאני חלק מדור מתנצל.

 

בפרפראזה ל"אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול- אם אינך יודע לאן אתה הולך, אין זה משנה באיזה כביש תבחר.

התחושה הרווחת היא שבימינו אין לנו את הפריבילגיה של לא לדעת לאן אתה הולך. גם אם עודך עומד בנקודת ההתחלה, מפת היעדים, או לפחות חלקה אמורה להיות משורטטת בראשך.

למרות שנדמה שכל הדלתות פתוחות והרשות נתונה,יש עלינו את חובת ההוכחה.

היום רובנו הגדול מתרץ את קיומו בעשייה כלשהיא. הפכנו לתרצנים כרוניים, וזה נשמע בערך ככה:

בת 26. למה אני ממלצרת? סטודנטית, אתה יודע, משמרות זה יותר נוח. כן, כתיבה יוצרת. להיות עיתונאית? אה...לא בדיוק. אם יש בזה עבודה? בוודאי, בהמון תחומים, תראה, יש משרדי פרסום, יש אתרים, יש...אתה יודע, אפשר למצוא. כן, בהחלט, תחום מתפתח. לראות משהו שכתבתי? אין ממש משהו חדש, סוחף כזה, קצת צפוף לי עכשיו בגלל האוברדראפט, אני צריכה לעבוד הרבה, אבל בטח יהיה לי משהו בקרוב..או ..עזוב, הכי בטוח, בקיץ, בקיץ, בחופשה, אז יהיה לי זמן. טוב, נראה..בהצלחה גם לך.

אידיוט, לא מבין באמנות.

 

ויותר גרועה מכך היא ההמתנה התרצנית - אני מחכה לפסיכומטרי, אני מחכה לתחילת הלימודים, אני מחכה שנסיים להתעסק בחתונה של אחותי, אני מחכה להוריד שני ק"ג, אני מחכה שרוני תחזור מחו"ל, אני מחכה לשמוע מועדת הקבלה של NYU, אני מחכה ומחכה ומחכה, החיים כבר יתחילו מתישהו (ואני מעדיף לשוטט הלום אלכוהול עם כמה שבדים על חוף בזנזיבר כשזה יקרה).

 

התירוצים נערמים והכיוונים נעלמים. למרות שיש לנו מגוון עצום של אפשרויות, רבות מההחלטות שלנו תלויות חברתית. מי מכם קיבל החלטה מורכבת רק לאחר שהריץ בראש את הפידבקים של אמא, הבוס ואיציק מהמכולת?

אותו עשור נטול מחויבויות הפך לתקופה של מכבש לחצים.

אנחנו לא הדור הראשון שנסחף לעשייה כפייתית רק כי מנגד אנחנו רואים אפשרות אחת שהיא כישלון.

אבל אנחנו כן צריכים לצפות מעצמנו, בהיותנו דור מלומד, לסגל לחיים דרך התמודדות שהתחושה המרכזית שנותנת בה את הטון אינה שאיפה למיינסטרים.

 

כמה רחוק טסנו, על כמה פסגות טיפסנו ואילו נהרות חצינו כדי לשבת בגרסה ההודית/אוסטרלית/ארגנטינאית של הבניאס כדי להגיע להארה המרעישה שבכלל פועם בנו רצון לעשייה מסוג אחר?

חונכנו להסתכל קדימה ולחתור ליציבות כלכלית וחברתית, ובאותה נשימה, באופן בלתי מורגש, גם ננטע בנו הפחד מההיפך.

לא לחינם ספרים כמו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מאת רובין שארמה זכו להצלחה מסחררת בעשור האחרון. הם מדברים בדיוק על התחושות האלו,שמתנקזות להבנה הנהירה עד גיחוך שקיבלת חיים יפים , מלאי תבונה וחופש, ומה שעשית בהם זה לפחד לגשת לדבר ההוא שאתה חושב עליו בלילה לפני שאתה הולך לישון.

 

זה תמיד מכה בי כשאני נמצאת בביתה של סבתי שתזכה לחיים ארוכים ובריאים.

הקסם הזה, שבפשטות שרווחה בעבר.  לא כי בפותחה את הדלת אני ניצבת מול גרמופון ותמונה ממוסגרת של בן גוריון, אלא כי שם, בבית גדוש החלונות, הזמן קפא בניואנסים, בהתנהלות היומיומית, בשימוש החצוי בשפה , במבט פשטני אל העולם והתרגום השונה של מה שניצב אל מול .

כשהורינו היו בגילנו, עבודה קבועה הייתה עדות להיותך אדם של מסגרת, מיושב, רציני.

הקצב היה שונה. הורינו כיתתו את רגליהם בשביל מאוד רומנטי הקרוי "להסתדר", ושרדו את המשך הדרך צעד צעד.

אך מאלו מאיתנו שנולדו לתוך הנוחות הזו- מצפים להעפיל להישגים מסדר גודל אחר, ואין לדעת למה נצפה מילדינו.

 

אם הייתי צריכה להעביר את תחושותיי ביחס לדור שלי, "מבוגרים צעירים" שבין גילאי 20 ל-30, הייתי ממשילה את המציאות לבית קפה. כשאתה נכנס אליו וכל השולחנות פנויים, ייקח לך מעט זמן לבחור שולחן. כשיש מקום אחד פנוי, תרוץ אליו במהירות של אצן סומלי על מנת שלא תילקח ממך ההזדמנות.

הישרדות בשם תרבות המערב ממש.

הדברים יכולים להשתמע כמתפנקים- באיזו זכות אנו יכולים להתלונן על מגוון כה רחב של אפשרויות?

ובכן, לטעמי- כשאנחנו מאבדים נתח מהאישיות, הזהות והעצמיות שלנו בדרך.

נדמה שתחת פני השטח קיימת תחושת לחץ תמידית. אף אחד לא צריך לדחוף אותנו. הפכנו לזרזי הלחץ של עצמנו, עוד, ועוד ועוד- תוכניות, הישגים, תארים, רכוש.

החיים הופכים לרשימת מטלות מבלי שנשים לב.

 

כבני נוער נשאנו עיניים אל תרבות החופש והערצת האינדיבידואל של "ילדי הפרחים". הם קסמו לנו בעצם הסולידריות שלהם, שכגוש חברתי עצום הצליח להפוך פרספקטיבה לדרך חיים.

באמצעות הסולדיריות הזו עיגנו את רוח אותה תקופה בהיסטוריה.

בעיניהם, ההשלכות העתידיות על חייהם לא היו רלוונטיות.

קרפה דיאם הייתה מנטרה לגיטימית.

הערצנו אותם, ולדידי חלקנו עוד מדמיינים תקופה זו בערגה, ימי זניחת הבורגנות המתפתחת והמעבר החד מקיצון שמרני לקיצון משוחרר.

 

היום, בהצצה על כור ההיתוך שהוא תל אביב 2010, מה שנחשף אל מול עינינו הוא ניסיון להדגיש את האינדיבידואל באמצעות מראה ולא באמצעות מעשים, באמצעות הצהרות חוצבות להבות ולא בדרך חיים שונה.

התנהלות שמדיפה ריח חריף של זיוף והופכת אותנו לשקופים. אתה עוד אחד מאלף. ממאה אלף.

רובוטים שמשועבדים לסגנון חיים שאפילו השאיפות שלו אינן מקוריות.

הניסיון הכושל לשוות תחושת חופש להוויה האורבאנית שכורע תחת בורגנות מוסווית , רק יוצר משוואה שתוצאתה היא זילות ופריצת גבולות בעלות אימפקט אפסי.

מדובר בהפגת שעמום דה פקטו.

אז תלמדו סריגה. עדיף על להרגיש חצוי תמידית בין החלק בך שרוצה לשאלה האם אתה יכול.

 

אה, והבטחתי לחזור לעניין הסקס - שימו קונדום. עד שלא נבין שהחינוך התרבותי שלנו הוא בגדר המלצה, לא נוכל לחנך אף אחד אחר.