בת בכורה מחמישה ילדים, להורים ממוצא מרוקאי-משפחה מסורתית, כשאך נסגרה הדלת נתגלתה האמת במערומיה - מכות, השפלות, כאב, בגידות, ופחד כלפינו הילדים בעיקר הבוגרים הביאו את הוריי לגירושים מכוערים.
בת 16 הייתי כשהחלטתי שחיים כאלה אינני רוצה והדרך היחידה להבטיח זאת היא: הדת, מאחר ושם בטוח יש מוסר, דרך ארץ וערכים המחייבים את האדם לנהוג על פיהם. הדבר היה קל כי האמנתי שיש אלוהים וידעתי שיש משהו אחר, ועם כל השמחה המאפיינת את השבת והחגים –זה הפתרון.
אימי נישאה לגבר אחר מהר מאוד ו"העיפה" אותי ואת אחי מחייה. אבי נישא ל"חברתי" לתפילה בבית הכנסת.
מצאתי את עצמי באולפנא לבנות דתיות, מאומצת על ידי משפחה מקסימה עם 10 ילדים, אך הבדלי המנטאליות והחיים השונים יצרו תחושה של בדידות מעיקה.
כך הכרתי את בעלי הראשון– כמו נווד שמחפש בית לתקוע יתד ולנוח קמעה. נשאתי מלאת צפיות, מלאת אידיאלים– אני אצליח אצלי יהיה אחרת. מלאת חלומות לקחתי על עצמי לכסות את ראשי- מובטח שלום בית, שמרתי על צניעות בהקפדה כהבטחה לשלום בית. המציאות מיהרה לטפוח על פניי: אלימות מילולית שנשענה על הידיעה שאין לי לאן ללכת, פרימיטיביות, כלואה בכלא של עצמי נלחמת בכל דרך להצליח.
רבנים– שלומי בית, אין רב בארץ שיכל לעזור ולא הגענו אליו לשלום בית, יועצי נישואין, הכל כדי למנוע את הטראומה אותה חוויתי אני מבנותיי שנולדו בנתיים- 2 בנות מקסימות, אהבתי האמיתית, והידיעה שאין לאן ולאיפה ללכת.
והנה נולדה ביתי השלישית ז"ל יפהפייה, מיוחדת מאירת עיניים. בת חודשיים וחצי הייתה כשהלכה לעולמה בשינה. הלם כאב חד שלא מרפה, שאלות נוקבות על החיים, אלוהים, מה נכון ? ואיך ממשיכים הלאה?
כולם אמרו לי "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" - נהדר, מרגיע נכון?!
העלימו את בגדיה -תגידי תודה שהייתה קטנה, בקשתי לבנות על מצבתה מקום לנר נשמה, נעניתי בשלילה.
הייתי צריכה ללוות כסף מחברה באופן עצמאי אחרי זמן מה ולדאוג לזה לבד. מעולם לא עלינו יחד לבית העלמין, הייתי נעזרת בשכנים, מכרים חברים לעלות לבית העלמין להתייחד עם ביתי. החמירי עם עצמך, קחי עוד מצוות על עצמך להקפיד בהם. זה סימן להחמיר. ואני ניסיתי– הפסקתי ללכת עם פאה, זה לא צנוע רק עם מטפחת לראש.
ניסיתי באמת ניסיתי. אך קרסתי, התמוטטתי, התגעגעתי, בכיתי, כמהתי ....
לאחר שנה של אבל וכאב גמלה בליבי ההחלטה להשיב את הסדר המושכות לחיי, חיי נישואיי הם לא החיים להם ייחלתי, ההשפלות הכאב, העמדת הפנים– אינני יכולה לחיות בשקר. הבנתי שעשיתי כל שאפשר– כיסוי ראש, הקפדה צניעות העיקר שיהיה שלום בית. כי מובטח לה לאישה המקפידה על אלו שלום בית! זה לא קרה ואפילו ההיפך.
הורדתי את כיסוי הראש והתחלתי בהשלת הקליפות בחיי. אין הדבר תלוי– אלא רק באדם, במוצא פיו ובמעשיו. האמונה היא אמונה. לא תלויה בשום דבר. להתפלל 3 תפילות ביום ,ללכת לשיעור תורה כל יום לא מבטיח– ערכים – כבוד - שלום בית והבנה. פעם שאלתי את רבו של בעלי, מה למד בעלי בשיעור תורה שהוא חוזר "טעון חיוביות" שכזו- השמצות, עלבונות. אין תשובה!. אין נשים ששואלות שאלות ומבקשות הבהרות, תפקיד האישה הוא רק להתפלל, להיות אמא אישה ולדאוג לשלום בית. אף אחד לא מודה שיש בעיה ואין פתרון של ממש, אין עם מי לדבר. מפנים אותך לתפילה ולרחמי בורא עולם לבקש על עצמך...
לאחר כ -10 שנים של אובדן עצמי החלטתי להתגרש:
כאן החל המאבק האמיתי של חיי- הסכמים שנקבעו לא קוימו החל מסע השמצות, הכפשות ועלבונות ביתר שאת. אז נורתה יריית המוות- הדרך היחידה הברורה שהובהרה לי בכדי לקבל גט היא שבנותיי נשארות עם בעלי, הרכוש ואת יוצאת ערום ועריה. היאך? הייתכן הדבר בנותיי היו הסיבה היחידה שהחזיקה אותי בחיים ובייחוד לאחר אובדן ביתי, לאפשר להן בית- אמא - כפי שלא זכיתי אני מעולם.
המלחמה עלתה רף: האם המסורה שהייתה 10 שנים נעלמה פתאום הפכה למופקרת ,האישה שאירחה וכיבדה הייתה "למוקצה". בודדה במערכה ללא משפחה ותמיכה מהסביבה. כי כולם ממהרים לשפוט וכולם מיהרו לשכוח שאת נלחמת על קיומך, שפיות דעתך.
ניגשתי לרב שהיה רבי באותה עת והכירנו ותגובתו הייתה הפתעה בעיניי לעומת כל הסביבה :
10 שנים נאבקת את ורוצה גט קחי את הגט ותברחי! על הבנות תמיד תוכלי להילחם ויבוא יום והן תשובנה אלייך. הצילי את עצמך. מתוך חמלה או כאב, נדיר הוא הדבר שרב יאמר ויתמוך בגירושים
והפרדוקס הוא שהוא זה שהעניק לי את האומץ לעשות את המעשה.
התגרשתי ללא משפחה ותמיכה- העדפתי להיות אמא שפויה לבנותיי ולו מס' פעמים בשבוע מכלל לא להיות. כך כשכבר הסכמתי, בנותיי לא הבינו מדוע הן עם אביהן ולא עם אימן, חוו שטיפות מוח מלוות בהשמצות. כעובדת שכירה יועצת יופי מתקיימת בקושי שכרתי דירה רכשתי ריהוט מיד שנייה, דאגתי להגיע לבנותיי באמצע השבוע ובסוף שבוע לסירוגין לקחתן אליי. בימי גשם לעמוד בפארק השכונתי מתחת למטריה לבקרם ברחוב כשהקטנה עם חום אך רוצה את אמא (הוא סירב להכניסני לביתם) חוסר אונים, חוסר אמצעים ולגמרי לבד כל אלה לא אפשרו לי להילחם.
אך דבר אחד חשוב מכל אף אחד לא יוכל לקחת ממני וזה: אהבה של אמא!.
בנותיי לא עימי ,אני לבד,אורח חיי משתנה ואני צריכה לחבר את עולמי שהתפרק מכל עבר. ואלוהים איפה אתה? מלאכים טובים שלח לי בדרך, חברים, מכרים ונשמות טובות שראו בי את סיגלית נטו, לא אמא של, אשתו ל, ולא אחת ש.. .
כך בין כל המכשולים שניסה גרושי להעמיד בדרכי הוכחתי לבנותיי ולעולם שאני עדיין אמא חיה ונושמת פה בשבילן ולמענן. לאחר כשנתיים נשאתי למלאך של חיי, גבר שהשיב לי את אמונה שיש טוב בעולם ויש אהבה אחרת.
ובנותיי-כל אימת שביקשו לעבור ולהתגורר עימי, איים אביהם בהתאבדות, הוא לא יוכל לחיות בלעדיהן, ובנותיי חדורות טראומה התקשו להחליט, התייסרו שמא יאבדו עוד הורה שוב... עודדתי אותן לעשות מה שעושה להן טוב גם אם נשמתי דאבה והתייסרה מגעגועים, רציתי שידעו שאהבתי לא תלויה בדבר!
אחת החוויות המרגשות עבוריהייתה הופעת ביתי ז"ל ברגע שנודע לי שאני הרה ועתידה להיות אם פעם נוספת ובקשה ממני להמשיך לחיות את חיי– שהכל בסדר, כל חיי אחרי מותה פחדתי שתיעלם לי שאשכח אותה והנה היא מופיעה בפניי
מלווה את דרכי לצידי ממעל. כך התווספו לי שתי בנות מקסימות ,ממלאות את ישותי באהבה. מצאתי מנוח, מרגוע בעולם של הארה והדרכה ממעל. מסרים מנשמות, צדיקים וישויות הפכו להיות חלק מחיי. בעלי החלים והבריא.
בד בבד אביהם של בנותיי נישא בשנית וחייהן הפכו לגיהינום. לפני 6 שנים החלנו במאבק משותף-הבנות ואני: עורכי דין, בתי משפט והמון תמיכה משותפי לחיים.
זה קרה- שבו בנותיי אל אימן. מפורקות, כואבות, פגועות ואבודות. מלאכת שיקום ואהבה ריפדה את חייהן. אורח חייהן השתנה מרצונן, בכי, שחרור כאב ואהבה עד שפרחו להן שוב כמו צפור גן עדן בפריחתו.
בית של ערכים ושמחה, בית של אמונה ותקווה, בית של רוחניות ולא דת, בית של עוצמה וחיבור לנשמה נטול סימנים חיצוניים נטול פחדים. אך עם הרבה הרבה אהבה.
והיום כשהכאב הוא זיכרון רחוק מוצאת אני את עצמי חושבת: מי זו אותה אישה שהייתה פעם? הייתכן שבעולם הנאור שלנו דברים כאלה קורים? היכן הצדק האנושי? כי את הצדק האלוהי והחסד האמיתי גיליתי ,קיבלתי, אהבתי ועודני אוהבת ומודה. פעם שאלתי את הישויות מדוע צריך לעבור כל כך הרבה כאב וסבל ? נעניתי שכיצד אוכל לעזור לתמוך לאהוב ולהבין אחרים אלמלא אהיה רגישה לצרכיהם?! להראות שיש דרך ,שיש קרן אור.
על כן מבקשת אני לחזק כל אישה בדרכה היא הנלחמת לפרוץ את מעגל החיים שסוגר עליה , מפחדת משינוי מהכרה בידיעה שהיא ראויה וזכאית לחיי אהבה, כבוד, בריאות ושלווה.
שאותה ילדה בת 16 עם תיק על הגב שמחפשת היכן היא תלון הלילה מביטה אחורה בגאווה ואומרת: הצלחתי-ניצחתי-תודה
מברכת כל נשמה שלקחה חלק בהתפתחותי, שאפשרה לי היום להיות לעזר כאישה, כאם, כמורה וכמטפלת. לתת כח לאחרים, לא לשפוט לאהוב ולהבין שהפחד הוא האויב הגדול וברגע שמתגברים עליו משתנים החיים מבלי הכר. התוצאה שווה ומבורכת מוארת ומעצימה.
באהבה גדולה שלכן- סיגלית גוסטר, אישה- אמא- מטפלת- בזכות עצמה.
