בעקבות חתונת המאה בין הנסיך וויליאם לבחירת ליבו קייט יצאנו לחפש נסיכה אחרת שלפני כמה מאות שנים התחתנה גם היא עם בחירת ליבה, ולבדוק האם באמת יש סוף טוב הכל טוב, צפו לריקושטים... ראיון בלעדי עם אייקון תרבות. מאת טל גמליאל מערכת facecos פורטל הלייף סטייל
תראי, היא התחילה, זה קצת מורכב. בגדול – התעייפתי. רף הציפיות ממני לא היה הגיוני. "מה זאת אומרת?", הקשיתי. "כמה קשה כבר יכל להיות? יש לך נסיך, טירה ואת סלב.
אני לא יודעת עד כמה את בקיאה במצב המשק, אבל זה סטטוס לא רע בכלל".
כשהעורך שלי הודיע לי לפני שבועיים שאני טסה לראיין את סינדרלה, חשבתי שהוא צוחק. כשהוא אמר לי שאני טסה להודו לטובת הראיון– כבר הייתי בטוחה שהוא השתגע. אבל הוא לא.
לקח לו שנה וחודשיים ושני חוקרים פרטיים לאתר אותה. גם לא מעט בקשיש היה מעורב, ושום טובה שניתן היה לגבות לא נחסכה.
הוא הבין שהיא בגואה, מנהלת מסעדה, ומה שבטוח – היא לא רצתה להימצא.
הגעתי למדינה המפורסמת בהודו אתמול בערב. זה לקח לי 29 שעות ולא מעט כלי תחבורה שונים, כך שהבנתי עד כמה היא לא רוצה להימצא, אבל לא ידעתי למה.
לחפש מסעדה על רצועת החוף לא היה קשה, היות וזו הורכבה רובה ככולה ממסעדות, שמאחוריהן – ניצבו עוד מסעדות.
לשמחתי, שום מסעדה שראיתי לא נוהלה על ידי אשה. ביום שאחרי כבר מצאתי את המסעדה הצמחונית שהיא ניהלה. התישבתי כאחרונת הלקוחות והמתנתי.
לאחר כמה דקות הפציעה דמותה התמירה ונשברירית מהמטבח, כשהיא סוקרת כל סנטימטר במסעדה, בודקת שכל דבר עומד במקומו.
ביקשתי מהמלצר שיקרא לה, וכך עשה. הצגתי את עצמי ואת הסיבה שלשמה הגעתי.
בתחילה היא התרגזה, אבל לאחר כמה דקות בהן נעלמה מן הנוף, שבה עם שתי כוסות וויסקי , כופתאות בשם "מומו" וחפיסת סיגריות מקומיות, משום הבינה שאיני מתכוונת ללכת לשום מקום.
היא הביטה בי במבט עייף והציתה סיגריה, והשאלה הברורה לא בוששה מלהגיע.
"איך מצאת אותי?"
"הרבה זמן והרבה שוחד", השבתי בלקוניות.
"הבנתי. ומה את רוצה לדעת?"
"אני רוצה לדעת למה נעלמת מהאחוזה של הנסיך לפני 300 שנים ולמה קשה כל כך למצוא אותך.
אני גם יודעת שאת והנס כבר לא ביחד".
היא פרצה בצחוק והציתה סיגריה.
"אני והנס נפרדנו חודש אחרי שהתחתנו".
"שמעתי. גם על חיי הנצח שמעתי. לא תיארתי לעצמי שאתם באמת בני אלמוות."
היא הזדעזעה. "איך לכל הרוחות שמעת על זה??"
חייכתי. "ראיינתי את שלגייה בשנה שעברה, והיא סיפרה לי שכולכם בני אלמוות, גם הנבלים".
"נכון", השיבה במין השלמה. "אגב, שמעתי שהזאב של מירי, הכיפה האדומה, התאסלם ושינה את השם לאחמדיניג'אד. התקדם יופי בפוליטיקה אצלכם במזרח התיכון, הנקניק הזה.
אז מה עם שילגי?" שאלה בחיוך והציתה עוד סיגריה. "עדיין שם ביער, במסיבות הטראנס?"
"הממ...לא נראה כך. היא התחתנה עם אחד הגמדים והם פתחו ביער מלון בוטיק קטן. בגלל זה הגעתי לראיין אותה בשנה שעברה."
"נו יופי לה. נורמטיזם זה בדרך כלל לא הצד החזק שלנו."
"אז מה הלאה? את מתכוונת להישאר בגואה לנצח?", הפתעתי אותה.
היא פערה אלי עיניים ענקיות ושאלה אם השתגעתי, רגע לפני שסיימה אם שארית הוויסקי בלגימה אחת.
"אולי לא הבחנת עדיין, אבל המאפיה הרוסית התחילה להכות כאן שורש, ועם כל הסולידריות לאחיי האירופאים, אין לי אנרגיות אליהם או למשחקים שהם משחקים כאן".
"אגב אירופה, את לא מתגעגעת אליה? לא בודד לחיות כאן?"
היא ישרה את הגב, הביטה אל האופק ואספה את שיערה באופן שהבליט את צדודיתה האצילית.
"תסתכלי", הצביעה אל החוף. "מה את רואה?"
ראיתי הרבה צעירים, אנשים יפים, מעט מבוגרים, כולם שזופים, מחייכים, משחקים, רגועים.
"בדיוק. אז כמו שאת יכולה לנחש אני לא לבד בשום לילה", חייכה בערמומיות.
"חוץ מזה", המשיכה להביט מאחורי גבי אל החוף, "בודד בכל מקום. אין לי משפחה, והחברים היחידים שלי הם בני אלמוות כמוני וזזים בכל שנתיים או שלוש בין נקודות שונות בעולם. זו הגזירה של חיי הנצח."
היא הציתה עוד סיגריה, והוסיפה בעידוד "אבל יש גם יתרונות!
תרופות – לא צריכה. קרם נגד קמטים – לא צריכה. יש יתרונות כלכליים", היא צחקה והשתעלה ארוכות, ואחד המלצרים רץ אליה עם בקבוק מים, ממנו היא סירבה לשתות והתעקשה היא בסדר גמור.
היא שלפה עוד סיגריה מהחפיסה וכשראתה שעקבתי אחר ידיה המגששות אחרי המצית הוסיפה- "זה לא שאני אחטוף סרטן את יודעת."
"בכל אופן", המשיכה מבלי ששאלתי דבר, "החלטתי להגיע לכאן כי הוויסקי זול והתקשורת רעועה. בטח לקח לך הרבה זמן למצוא אותי, נכון?"
"יותר משנה", התוודיתי.
"זה מה שאני לא מבינה", בחנה אותי עמוקות. "הסיפור של הנס ושלי כבר כתוב. גדלתם עליו, נהניתם ממנו, ועכשיו כשאתם מבוגרים ואמורים להניח לנו – דווקא עכשיו אתם לא מרפים. נדמה לך שאת הראשונה שהגיעה לכאן למצוא אותי?"
"עכשיו שהזכרנו אותו שוב",קפצתי, "איפה הנסיך באמת?"
היא צחקה ושוב פרצה בהתקף שעלת, קל יותר מהקודם. משנרגע זה, תפסה את פניה בידיה וחייכה בעצב.
"הנס בתאילנד עם הנרי. הם גרים שם עכשיו".
"מי זה הנרי?",שאלתי.
"הנרי היה העוזר האישי שלו, ועכשיו הוא עוזר לו קצת יותר".
הרמזים של סינדי לא סייעו לי וניסיתי לפזר כמה שאלות מעודנות לבירור העניין.
היא, לעומת זאת, בחרה בשיטה הישירה. "הוא גיי!" , צעקה, וכמה תיירים סובבו את ראשם אליה.
"היא חייכה במבוכה ולחשה "סליחה". בכל זאת, זו המסעדה שלה.
גיליתי את זה מעט אחרי החתונה. ברגע שגרנו יחד לא הייתה אפשרות לברוח מהאמת, אז הוא סיפר לי."
אנחנו בקשר נהדר, אבל ההורים שלו זה כבר סיפור אחר. הם בטוחים שהוא והנרי נסעו לתאילנד כדי להקים חווה לגידול פרפרים, ושהתגרשנו מסיבות אחרות לגמרי. ראית? גם באגדות חיים בשקר", נאנחה.
"בכל אופן", ירתה לפתע, "מה את מתכוונת לכתוב על הביקור אצלי"?
"חשבתי שלא אכפת לך במיוחד ממה שקורה בעולם שבחוץ", חייכתי.
היא ינקה ארוכות מהסיגריה שלה וענתה בגאווה שלא אכפת לה.
"אני רק מבקשת שני דברים."
"אני מקשיבה", השבתי.
"הראשון הוא שלא תסגירי את שם הכפר שאני גרה בו או את שם המסעדה שלי. אל תגזלי ממני את האלמוניות. אני מעוניינת בשקט ופרטיות בדיוק כמו כל אחד אחר".
"עשינו עסק", הנהנתי. "מה הבקשה השנייה?
את מישראל נכון? כשתגיעי לשם, תהיי מתוקה ותשלחי אליי בקבוק ערק, בסדר?"
תגובות
פרסום תגובה חדשה